סוהר ומלווה טרנסווסטיטים

קירה, ליווי טרנסווסטיט רגיל, התייצבה לראיון בבית קפה במרכז העיר

כשהגיעה לשם, היא בדיוק תפסה את הזמן שבו המועמדת הקודמת עזבה, והבינה שהיא עצמה ארוכת רגליים, ידעה מראש-היא תילקח ב “בחירה” זו.
מה גם שדריק לא, לא, והביט ברגליה במיני. וגם בקושי הציץ – מה יש שם.
והאמת-הם לא אמרו לה-הם אומרים, אתה מחכה, אנחנו נתקשר אליך. הם פשוט הזמינו אותי לצאת מחר. מה שהיא עשתה. הנה כמה רגליים עוזרות. ומישהו אומר שלא. ובכן, ועוד גודל חזה שני.
היא פורסת לעצמה שם, פורסת. שוטף משהו, מנקה – היא שם לבד. המלצרית רצה.
שבוע לאחר מכן, דריק, כאילו לא יכול לסבול את זה, החליט לנסוע אליה עם הצעה לרכוב על בנטלי שלו. והיא גם הציבה תנאי-כדי להסיע אותה הביתה-כדי שכולם יופתעו.
הוא הנהן מול-כן.
כשיצאו טרנסווסטיטים ליווי, המציאות לא התאימה לציפייה ובמקום המותג הזה, היא חיכתה לו יותר.
איפה בנטלי?…
בנטלי, אבנטלי, הוא חטף מכות. – קדימה. קדימה, קדימה, או שאני אפטר.
“כן, ברור שדריק לא תרבותי במיוחד”, היא חשבה, אבל כשהוא התחיל לשוחח ברמקול עם חבר שדקר את המשחק, זה היה נהדר.

נהדר, מיכה.
“נהדר,” אמר לו דריק. – ובכן, איך ביליתי את החופשה.

תקשיבי, אשתי אמרה שהיא לא אוהבת גלידת פירות יער. אבל, תארו לעצמכם – היא המציאה – התחת שלה אוהב אותו מאוד.

אז אתה שם את התחת שלה במקום קרם, שובב.

לא, היא שוכבת על כיסא נוח ליד הבסיק. באופן כללי, הוא הפשיר אותו-הוא לא נסדק, ובכן, החלטתי לרענן אותו מהצד השני. החזקתי גלידת פירות בצורת ספירלה לתחת שלה. והיא בלעה אותו – השרביט נשאר בידיו.
אז דריק חלד עד כדי כך שהוא הניח את אוזניה.

ובכן, יש לו חברים-היא חשבה והחליטה-לעולם לא תלך איתו לנוח.
וכך, הוא התקרב לביתה והיא הרגישה לא בנוח-לא מכונית כזו שהיא רצתה להשוויץ. היא קפצה מהר יותר.
לא היה לה מה לזכור-נסיעה במעגלים לאיבנטלי, מה שמאט ופיגור בחדות. הוא רצה את כל הנסיעה, אבל לא העז להציע לה למצוץ. החלטתי, הכפיפות יקרה יותר.

כן, זה היה יותר כיף אם הייתי מסתובב על האיבנטלי שלו-היא חשבה.
הגיע הזמן לחופשה. דריק שחרר אותה בחוסר רצון-בלי רגליה הוא כמו בלי ידיים.
אה, כמה דברים השתנו במהלך כמה שבועות של חצי החופשה שלה! היא קיבלה הפתעה. היא נכנסה לבנק יום קודם לכן וראתה שיש מצלמה תלויה מעל כל עובדת, שמחה שאין להם את זה בבית הקפה, אבל זה לא היה כאן – המגיפה החלה והיא הבחינה בזה-ממש מול הספה בבית הקפה היה לוח תוצאות, שעליו הייתה תמונה של כל מה שקורה במטבח. דריק חיבק אותה בשמחה, והצמיד אליה את הבריח שלו. היא לא העמידה פנים שהיא נבוכה מהמצלמות.
אבל לאחר שהבנתי שהוא החליט בחיפזון לעקוב אחריה, איך עובדים אחרים עוקבים אחריה, היא התחילה להתנהג בהתרסה – ואז היא תשפשף את השולחן, ואז תתכופף…
דריק הזיע יותר ויותר… אבל היא לא העזה להעיר הערות. והיא שמחה – יום אחד היא שפשפה את הדגדגן שלה על השיש.
כבר היה לו את הבריח מכוסה-הוא לא ציפה לשים לב לזה לפני כן. למרות שהבנתי-קירה היא עדיין שפירית.
אבל לא חשבתי להפסיק לעבוד, כי העבודה שלה הפכה לתוכנית ריאליטי.

ותן לו רק לומר משהו, גד-היא חשבה-הוא הדריך את המצלמות בעצמו – תן לו לקבל.
והוא נראה שמח לקבל-הוא כבר ראה את הכביסה שלה כשהיא החליטה להתרענן. כשראה את זה, הוא גם התרענן-פתח את הזבוב. ואוננות.
והחלטתי-ובכן, אני אביא אותך לאיבנטלי שלי היום-ונכנסתי אליה. והיא מוכנה – הכל קצוץ ושטוף. כשהיא מביטה בו, היא הושיבה אותו על כיסא. המופע נמשך.
כשהיא התיישבה עליו, הוא נדהם. בשמחה. היא התחילה להוריד את המדים. נותר רק מחוך וחוטיני.
כשראה את התחת הזה בצורת אגס, הוא, כמו כלב בחום, הוציא את לשונו החוצה. וכך, היא החלה לאט למשוך את החוטיני.
אף אחד לא הוריד את התחתונים שלו בזמן שישב עליו.
והנה-ההגנה הוסרה. היא מגדלת לחמניות. כל כך אדמדם, כמו פשטידות.
לא הבנתי – צריך לפעול. והתחלתי ללקק. ואז היא פנתה אליו, והם התחילו לעבוד.
ובבוקר היא התקשרה ואמרה שהיא מפקפקת-אם היא צריכה את העבודה הזו-לא את העבודה, אלא את ההצגה.

טוב, מותק, אני אקדם אותך מראש.

אנחנו לא צריכים את ההתקדמות שלך, אם ליווי טרנסווסטיטים בכל מקום.

ככה זה אמור להיות. הוא עשה תירוצים.
זו מגיפה. המגפה. תחליט-או המצלמות או אני.
נאיבי מדי מצידה היה לסמוך על זה-הכופתאות שלה לא מיוחדות. האחרים שם מלאים-מחכים לבחירה. ודריק כבר על גל המגיפה. ויציקות חדשות. טבחים. והמדד יהיה על הרגליים והחזה. והיא תלך לסלון-ללקוחות להתרפק.

אמבטיה. חצות.

האדים היו תלויים בחלב סמיך, עוטפים את גופם החשוף, מחליקים על עור חם. בחדר ההלבשה היה ריח של מטאטא ליבנה, וויסקי זול ואז-התערובת חדה, שיכורה, כאילו מעוררת משהו חוטא.
-ובכן, טרנסווסטיטים ליווי, מסורת! – דימקה, שמנמן, עם כתפי דוב וקעקוע “Carpe Diem” על צלעותיו, מחא כפיים על שולחן עץ מרופד בבקבוקים. – מי שנכנס לחדר האדים האחרון שותה את כולם!
צחוק, סטירות במגבות, התעסקות. היו חמישה מהם: חברים ותיקים, מכרים שנים רבות, עכשיו גברים בני עשרים וחמש עם עבודה, חובות וגעגועים נצחיים למשהו כזה שגורם לדם לדפוק במקדשים.
אלינה, הילדה היחידה בחברה, ישבה על קצה החנות, כורעת את ברכיה. ג ‘ ינג ‘ ית, עם טיפת זיעה על עצם הבריח, היא נשכה את שפתה כשהיא מתבוננת בסרגיי, גבוה וריד, משיל את מכנסיו לפני שנכנס לחדר האדים. הוא הסתובב – והיא הסיטה את עיניה במהירות, אבל זה היה מאוחר: הוא הבחין. גיחך.
למה את מסמיקה, לינקה? – קוסטיה, השקט מכולם, עם עיניים ירוקות טורפות והרגל להתבונן בשקט, הושיט יד לבירה. – או שאתה כבר מסומם?
“נו באמת,” היא נחרה, אבל היא תחבה את רגליה חזק יותר.
וניה, האחרונה בחברתם-אוזניים, עליזות לנצח, עם בדיחות מלוכלכות לנצח-כבר שפכה את כולם על הערימה.
קדימה, קדימה, קדימה! – ליווי טרנסווסטיטים תרים את הכוסות. – לחברים, ללילה, כדי שאף אחד לא ימות מהחום!
הם בלעו טרנסווקסטיטים. אש בחזה, צחוק, דחיפות. דימקה היה הראשון שנכנס לחדר האדים, ואחריו וניה. סרגיי התעכב, רכן אלינה:
אתה בטוח שאתה רוצה לבוא איתנו? – הקול נמוך, עם רמז. – יהיה חם שם … בכל מובן.
היא חשה בליטות אווז שעוברות על גבה.
מה אתה מפחד שאני לא יכול לסבול את זה? היא התנגדה, אבל הקול שלה רעד.
סרגיי צחק והכה אותה בתחת במגבת.

אז תמשיכי.